להעביר את הכדור לצד השני
במקום “לא” – להגיד “כן, אבל”

ישראל צריכה להגיד שהיא תסכים לא רק להפסקת אש אלא גם לסיום המלחמה אם חמאס ייכנע ללא תנאי, יסגיר את אמצעי המלחמה שברשותו, מנהיגיו יצאו למדינות אחרות וכל החטופים יוחזרו מייד וללא כל תנאים. לעניין ה”יום שאחרי” בעזה, ישראל צריכה לשתף פעולה עם ארצות הברית ולנסח מענה במושגים חיוביים. כן להחזרת הרשות – אבל בתנאי שהיא תשתנה ותעמוד בתנאים מסוימים.

ישראל מתמודדת באורח שונה עם שלוש סוגיות בעייתיות שמנסרות בחלל המלחמה בעזה: “החטופים”, “הפסקת אש” ו”היום שאחרי”. בעניין שחרור החטופים – ישראל אומרת “כן”, לגבי הפסקת אש – היא אומרת “לא”, ולגבי היום שאחרי – “לא עכשיו, אחרי המלחמה”. לגבי החטופים, ישראל אומרת ששחרורם הוא מטרה עקרונית ועיקרית, חשובה לא פחות ממיטוט חמאס. ישראל השיבה בחיוב למתווכים למיניהם שעוסקים במשא ומתן על תנאי השחרור. עמדה זו נכונה ומוצדקת. לא כך המצב בשתי הסוגיות האחרות. לגביהן, יש צורך לשנות מדיניות, אסטרטגית והסברתית.

לרוב, הפסקת אש במלחמה מתמשכת היא מצב רצוי, והיא נתפסת כצעד חיובי לקראת “שביתת נשק” ומשא ומתן להשגת הסכמי שלום. מול ההרס והאבדות בעזה, יש יותר ויותר קריאות להפסקת אש, בעיקר במדינות הליברליות בצפון אמריקה ובאירופה המערבית. התשובה הישראלית לקריאות היא שלילית, בטענה נכונה שהפסקת אש תהיה פרס לחמאס ולג’יהאד הרצחניים ותאפשר להם לארגן מחדש את כוחותיהם, לסכן את חיילי צה”ל, לשרוד ולחזור על מעשי הטרור הזוועתיים שלהם, כפי שדובריהם מבטיחים.

בקרב האומות, העמדה של ארצות הברית היא הכי חשובה. הנשיא ג’ו ביידן דורש “הפוגות הומניטריות” כדי להכניס מזון, מים ותרופות לדרום עזה, וכדי לאפשר שחרור של החטופים. הילארי קלינטון, ואפילו ברני סנדרס, הביקורתי בדרך כלל, שוללים הפסקת אש כוללת. כשביידן נשאל מתי תסתיים המלחמה השיב: “היא לא תסתיים עד שחמאס לא יוכל לעשות דברים מחרידים לישראל”. אבל סקר דעת קהל שנערך לפני ימים אחדים בארצות הברית על ידי סוכנות רויטרס גילה ש-68% תומכים בהפסקת אש. סביר להניח שבציבור האמריקני יש בלבול בין “הפסקת אש” ל”הפוגת אש הומניטרית”, ושיעור ניכר אינו מבין שהפסקת אש תעצור את המומנטום של צה”ל ועלולה להותיר את חמאס בשלטון, אבל מה שקובע זה מה שהם חושבים ולא מה שהם מבינים. הדרישה להפסקת אש מופיעה בכרזות של מפגינים פרו-פלסטינים, וגם בקרב חברי קונגרס, גם יהודים. תמיכה בהפסקת אש אינה עולה בקנה אחד עם חיסול חמאס, אבל יש רבים כאלה שתומכים במטרה אבל שוללים או פוגעים בדרך להשיג אותה. הם אינם חשים כלל בסתירה שבין השניים.

את העמדה השלילית של ישראל צריך לשנות ולנסח במונחים חיוביים: “כן, אבל”. ישראל צריכה להגיד שהיא תסכים לא רק להפסקת אש אלא גם לסיום המלחמה אם חמאס ייכנע ללא תנאי, יסגיר את אמצעי המלחמה שברשותו, מנהיגיו יצאו למדינות אחרות וכל החטופים יוחזרו מייד וללא כל תנאים. סביר שחמאס ידחה את התנאים האלה, אבל ישראל תעביר אליו את הכדור ותוכיח שהוא הגורם להמשך המלחמה, לאבדות ולהרס.

גישה דומה יש לאמץ לגבי “היום שאחרי”. ארצות הברית וישראל מסכימות על שני הקצוות: חמאס לא ישלוט בעזה, אבל גם לא כיבוש ישראלי. מתחילת המלחמה ביידן ואנשיו מבקשים לדעת כיצד ישראל רואה את המצב בעזה אחרי שהמלחמה תסתיים. ישראל משיבה שזה לא הזמן, כי עדיין יש להכריע את חמאס. העמדה האמריקנית נובעת מלקחי המלחמה הכושלת בווייטנאם. קוראים לזה “End Game” או “סוף המשחק”. ביידן הבהיר כמה פעמים שהוא מצדד בהחזרת הרשות הפלסטינית לשליטה בעזה ובפתרון “שתי מדינות לשני עמים”. הוא רוצה שישראל אכן תביס את החמאס והג’יהאד, אבל רואה גם הזדמנות לממש את החזון האמריקני רב השנים לפתרון קבע, שמקובל על ממשלים דמוקרטיים ורפובליקניים כאחד. ישראל צריכה להציג מתווה משלה שיסתנכרן עם העמדה האמריקנית, מפני שאם תתמיד בתשובה “לא עכשיו” אחרים ינסו להכתיב לה את החזון שלהם.

מכל החלופות שהוצעו לעזה ביום שאחרי, החזרת הרשות הפלסטינית נראית הרע במיעוטו. ישראל צריכה לשתף פעולה עם ארצות הברית ולנסח מענה במושגים חיוביים. כן להחזרת הרשות – אבל בתנאי שהיא תשתנה ותעמוד בתנאים מסוימים. אלו יכולים לכלול גישה ביטחונית לישראל בכל זמן ולכל מקום ברצועה, הקמת רצועת ביטחון בין עזה לישראל בהיקף של כמה קילומטרים שתהיה שטח הריגה לכל מי שינסה לעבור אותה, איסור על פעילות מכל סוג שהוא של חמאס והג’יהאד, פירוק אונר”א, שינויים יסודיים בתוכניות הלימודים בבתי הספר ובכלי התקשורת, הפסקת תשלום משכורות למשפחות של מחבלים, בקרה חיצונית על תנועות כספים, משיכת כל התלונות נגד ישראל מבית הדין הבינלאומי בהאג וכדומה. סביר להניח שארצות הברית תאמץ כמה מהתנאים האלה. סביר שהרשות תדחה אותם, אבל אז זו תהיה בעיה של ממשל ביידן מה לעשות במקרה כזה. לגבי עקרון שתי המדינות, ישראל יכולה להגיד שאחרי כישלון הנסיגה המלאה מעזה והפיכתה לבסיס איראני קדמי, הפלסטינים צריכים להוכיח שהם רוצים בשלום אמיתי עם ישראל.

בגישות חיוביות של “כן, אבל” לסוגיות של “הפסקת אש” ושל “היום אחרי” ישראל עשויה לצמצם את הביקורת עליה, להאט את תקתוק השעון המדיני, לעצור את הכרסום בלגיטימציה הבינלאומית למלחמה, ובמקום עימות עם ארצות הברית לתאם איתה עמדות.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

תמונה: IMAGO / Cover-Images / Aaron Schwartz